רילוקיישן ודיכאון
לפני הרבה שנים, בתחילת דרכי בנדודי בעולם כאדם בוגר, פנתה אלי מכרה חדשה, בחורה ישראלית שהתגוררה באותו מקום כבר מספר שנים, ושאלה אותי כנהוג בהיכרות ראשונה, מה את עושה? עניתי שאני פסיכולוגית, בעודי מסיימת את המשפט היא פצחה במונולוג שהפתיע אותי בעצמתו :״ טוב שבאת, הגעת למקום הנכון, כולם פה בדיכאון!״ רק כמה שבועות קודם לכן נפרדנו מחיינו בארץ בהרגשה ברורה שזה יהיה קודם כל חוויה והרפתקאה, אולי קצת קשה, מלחיץ ומאתגר, אבל דיכאון????
דיכאון ברילוקיישן הוא הרבה יותר נפוץ ממה שנהוג לחשוב. אנו נוהגים לחשוב על רילוקיישן כמעשה שנעשה מתוך בחירה מודעת ולמען משהו חיובי:
עבודה נחשקת, לימודים, איכות חיים. בשונה משימוש במושגים כמו הגירה שיכולה להעשות בנסיבות שונות, למילה רילוקיישן יש ניחוח של ״החיים הטובים״. כאן בדיוק טמונה חלק מהבעיה.
החיים באמת יכולים להיות טובים, טבע עוצר נשימה, ערים תוססת, אתגר ועניין כל אלה באים עם מחירים גבוהים: בדידות רגשית, זרות, תחושת חוסר שייכות וחוסר התאמה, אובדן של רשתות בטחון ועזרה, התדרדרות מהירה בביטחון העצמי, חוסר התמצאות ועוד. לעיתים המחיר הוא כבד כל כך שמוביל לדיכאון.
במרבית המקרים מי שסובלת מדיכאון זו בת הזוג הנילוות, בהכללה, מרבית המשפחות שיוצאות לרילוקיישן יוצאות בעקבות העבודה,לימודים של בן הזוג. במקרים האלה החלוקה מאוד ברורה, אחד מגיע עם תוכנית סדורה, מטרות ברורות ו״מערכת הפעלה״ והשניה ללא. פער הציפיות הוא אחד הקשיים הנשנים, לכאורה האשה מקבלת את הזדמנות חייה, לבחור מחדש להיות כל מה שתרצה, כמה שתרצה איך שתרצה, רק שבדרך כל עולמה השתנה ומהר מאוד זה יכול להרגיש כמדרון חלקלק לתוך תהום שקשה לזכור איך זה בכלל קרה, ובעיקר איך יוצאים מזה. מהר מאוד יכולה להיווצר התחושה של בדידות וחוסר אונים. רשת הביטחון שהייתה רגילה לפנות אליה בארץ הופכת לפחות רלוונטית, האם יבינו? אחרי הכל יצאת לממש חלום לא? את לא רוצה להדאיג, זר לא יבין זאת, ומהצד השני, עדיין אין את רשת התמיכה המספקת במקום החדש. את נופלת בין הכסאות.
ומה לגבי אלה שיצאו לבד באופו עצמאי? שוב, החלום, האנרגיה לעשות את בלתי נתפס, לצאת אולי כנגד כל ההמלצות מהבית, אבל אחרי תקופה, כשקשה למי פונים?
מי יבין? תחושת הבדידות וחוסר האונים יכולה להפוך לבן לוויה קבוע.
היום צירוף המילים רילוקיישן ודיכאון כבר לא מפתיע אותי. הניסיון האישי שלי באתגרי הרילוקיישן בגוף ראשון, והנסיון של הרבה מאוד אנשים אחרים שזכיתי ללות במהלך השנים, ממלא אותי תקווה. כולנו שילמנו ונשלם מחירים במעברים האלה, אבל כאן החדשות הטובות, אפשר ורצוי לבנות ״תוכנית הפעלה״ לרילוקיישן, האתגר יגיע וניתן להתגבר עליו, ואפילו לצאת מחוזקים יותר, אם נגיע למסע בעיניים פקוחות, נדע להעזר בזמן, נלמד מנסיונם של אחרים,
נקל על עצמינו ונמצא את הפוטנציאל המדהים שיש כאן מעבר לים.
אז איך זה עובר עליכם?
