ילדי התרבות השלישית
ב2008 נחשפתי לראשונה להמושג ״ילדי התרבות השלישית״, TCK- Third Cultural Kids. כפסיכולוגית קלינית שעלתה לארץ בילדותה ושנים אחר כך עמדה לפני רילוקיישן עם ארבעה ילדים, חיפשתי המשגה ותשובות לשאלות רבות בינהן איזה סוג של עתיד אני בונה עבור ילדיי בהחלטה לצאת לנדודים.
הספר Third Cultural Kids- Growing Up Among Worlds היה הראשון מני רבים שקראתי וממשיך להיות בעיני הבסיס הכי מדוייק לתשובות לשאלות אותן שאלתי.
מספר שנים אחר כך זכיתי להקשיב באופן אישי לרות ואן ראקן (Ruth Van Reken), המחברת של הספר ואחת המייסדות של הארגון .FIGT-Families in Global Transition בדרכה המרתקת היא שיתפה את הקהל במסע הפרטי שלה ובחזון לייצר שפה משותפת לקהילה הגדלה של הנוודים בעולם. באותו מעמד נדרשתי למעט תעוזה ישראלית וביקשתי לדבר איתה. לשמחתי מצאתי אשה נדיבה, חכמה ורחבת לב, שהפגינה פתיחות ואמפתיה החל מהרגע הראשון. זו היתה תחילתה של ידידות חוצה לאומים, דתות, שפות, גיל, מיקום גיאוגרפי ותרבות.
את הדיאלוג המשכנו לנהל בכתב ובעל פה. בין השאר דיברנו רבות על מה מייחד את הנוודים הישראלים, מה משותף להם ולאותה תרבות שלישית עליה היא כותבת? להרגשתי רב המשותף על השונה. ובכל זאת, הישראלים נמנים עם אותם קהילות שאינן דוברות אנגלית כשפת אם, במרבית המקרים השפה המקשרת את התרבות השלישית. אל אף שההורים והילדים עוברים חוייה דומה, ההורים שיוזמים את המעבר מחזיקים בזהות יציבה מארץ המוצא בעוד הילדים נמצאים בשלב התפתחותי של יצירת הזהות הזאת.
הילדים במהרה רוכשים את השפה ומשתלבים בתרבות השלישית, הבינלאומית, ואילו ההורים במקרים רבים נשענים בעיקר על שפת המוצא ותרבות ארץ המוצא. למעשה בפני ההורים קיים אתגר כפול, לא רק שהם זרים אבל הם לעיתים קרובות מרגישים בעמדת נחיתות לעומת נוודים אחרים ששפת אמם אנגלית.
המפגש עם רות חידד אצלי את השאלה במה שונה המסע של הנוודים ששפת האם שלהם אינה אנגלית, והאם ניתן ללמוד מהמחקר המצטבר בתחום שברובו נעשה על אוכלוסיה שכן דוברת את שפת התרבות השלישית.
בנסיון לענות על השאלה יזמתי את שיתוף הפעולה עם רות במטרה לגשר בין העולמות ולשתף את הקהל הישראלי בעבודה של רות ושל אחרים. אני מקווה שבמסע הזה נצליח להבין את הייחודיות של תרבות הנוודים הישראלית ותרבות הנוודים העולמית וכך להנות מכל העולמות.
GNW שמחה לשתף פעולה עם רות ואן ראקן בסדרה של מאמרים על מעברים, ילדי התרבות השלישית וסוגים שונים של משפחות שנודדות בעולם.
ובמילים שלה:
“I am thrilled to have the opportunity to collaborate with GNW and share my work and experience in the field of TCK and Global mobility . Daniela Tomer’s drive to spread the knowledge and help develop a common language across our global growing community, making bridges through cultures and languages is a passion we have in common”
בואו נצא לדרך
מי הם ילדי התרבות השלישית?
דיויד פולוק (David Pollock) השותף והמחבר הנוסף של הספר Third Cultural Kids, נהג לפתוח את ההרצאות שלו באמירה: ״ קרוב לודאי אני לא אספר לכם משהו שלא ידעתם אותו אבל אני אנסה לספר לכם משהו שלא ידעתם שאתם יודעים אותו״ . דויד ורות יצרו שפה והמשגה לחוויות שקרו, מאפיינים שנוצרו שעד אותו שלב לא היה ניתן לתקשר אותם.
בשפתם: ילדי התרבות השלישית הם יחידים אשר שהו חלק ניכר משנות הילדות או הנעורים מחוץ לתרבות ההורים. אותם ילדים לרוב מאמצים מאפיינים מאותן תרבויות אך אינם מזדהים באופן מלא עם אף אחת מהן. מרכיבים שונים מאותן תרבויות מופנמים בעולמו של אותו ילד אך תחושת השייכות והשותפות היא גבוהה יותר עם ילדים בעלי רקע בינלאומי, בינתרבותי דומה.
הסיבות להיכלל בקבוצה הזאת הן מגוונות: מעבר כתוצאה מהקרירה של ההורים, שליחים מטעם המדינה, ארגוני דת, לימודים של ההורים ועוד. המשותף לכולם הוא רמה מסויימת של חוסר אינטגרציה בשני העולמות, התרבות ממנה באו והתרבות אליה עברו. למעשה הם מפתחים מאפיינים של תרבות ביניים, תרבות שלישית, לא לגמרי מייצגים את התרבות ממה באו אבל גם לא לגמרי לוקחים על עצמם את הזהות של התרבות המארחת.
התרבות השלישית היתה קיימת שם מזה שנים אך כאמור לא הומשגה. אבל למה זה חשוב?
ובכן, המספרים הולכים וגדלים, הנראות והחשיפה של הילדים האלה שהפכו לבוגרים גדלה, הTCK המפורסם מכולם הוא קרוב לוודאי נשיא ארה״ב לשעבר ברק אובמה. ב1984 הסוציולוג טד ווארד טען שילדי התרבות השלישית הם המודל העתידי, והתבוננות בילדים האלה היום תעזור לנו להתכונן לתוצאות ארוכות הטווח של חברות רב תרבותיות.
אז איך יתכן שניתן לדבר על תרבות כשבין אותם יחידים אותם אנחנו כוללים באותה תרבות שלישית אין שותפות גאוגרפית. שפתית, דתית? מהו הדבר המשותף שמקשר בינהם שהופף אותם לתרבות?
ד״ר רות היל יוסים, Ruth Hill Useem אחת החוקרות הראשונות שהשתמשה במושג התרבות השלישית השתמשה בו כדי להגדיר איכות חיים שמשותפת לכאלה שהם מתרבות אחת ובתהליך של מעבר או התערות בתרבות אחרת.
אז מה בכל זאת משותף? מה מאפיין את אותם ילדים?
– הם גדלו בחברה רב תרבותית. במקום להתבונן וללמוד על תרבויות אחרות הם חיים בתוך חברה שונה מתרבות המקור שלהם.
– הם גדלו בחברה עם ניידות בינלאומית גדולה. אותם ילדים כמו גם החברים שלהם באים והולכים כל הזמן. הסביבה החברתית והגאוגרפית משתנה בהתמדה.
הם בעלי מאפיינים שונים מהתרבות בתוכה הם חיים. לעיתים המאפינים הם גם פיזים, בחזות שלהם, ולעיתים השונות אינה נראית אך הם מחזיקים בנקודת מבט שונה ויחודית מילדים אחרים בני גילם באותו מקום.
הם עתידים לחזור לארץ המוצא שלהם. בין אם זה קורה בפועל או לא, ילדי התרבות השלישית בשונה ממהגרים גדלים בתוך אוירה של חזרה אפשרית עתידית לארץ המוצא.
לגדול בין תרבויות מייצר חוויה רגשית ייחודית ומעניינת. החוויה הזאת היא המכנה המשותף. בלב החוויה הזאת יש אי שקט ושאלות סביב הזהות והשורשים חוסר ההזדהות המוחלטת עם אף אחת מהתרבויות מייצרת חוויה של שייכות לכל מקום ולשום מקום בו זמנית.
ילדי התרבות השלישית ברחבי העולם מזהים מייד אחד את השני, למה? איך מישהו מישראל שגדל בפרו יכול להבין את החוויה הפנימית של אמריקאי שגדל ביפאן?
מעניין עוד יותר להתבונן על התרבות השלישית מנקודת מבט ישראלית. ישראל היא מדינת הגירה. השונות התרבותית היא רבת מימדים במדינה שבה אחוז גדול מתושביה לא נולדו בה. מדינה שבעבר הלא רחוק נהגה לקרוא למהגרים ״יורדים״, וכיום משנה את יחסה לישראלים מצליחים בחו״ל.
התרבות הישראלית יותר מתרבויות אחרות מייחסת חשיבות גדולה לתחושת הזהות הלאומית, קיימת ציפיה לגאוות יחידה ואחריות לאומית בין אם חיים בארץ ובין אם לא. במקרה של ילדי התרבות השלישית הישראלים קיימת שאלה מתמדת נוספת: האם יתגייסו לצה״ל?
במילים אחרות כשתרבות המוצא היא תרבות שבה הציפייה לנאמנות והזדהות היא גבוהה במיוחד ההשלכות והאתגרים הרגשיים יכולים להיות מורכבים אף יותר.
הבנת המורכבות הזאת יכולה לתרום לתהליך קבלת ההחלטות של כל משפחה ששוקלת לאמץ או אימצה אורח חיים בינלאומי.
